השיר/דקלום של יהונתן גפן "כשאומרים",התקבע בזכרוני מהפעם הראשונה שהייתי עםהילדים בהצגה/מופע " הכבש השישה עשר" בקולנוע דקל ז"ל בשיכון בבלי בתל אביב.
להלן השיר ואחריו ההסבר לאיזכורו:
כשאומרים צנון מרגישים את הלשון
כשאומרים בצל מקבלים תאבון
להגיד קולורבי זה כמו לצעוק
להגיד אפונה זה כמו לשתוק
כשאומרים תפוח הפה נהיה נפוח
אחרי שאומרים פטרוזיליה צריך לנוח
כשאומרים לחם מרגישים בבית
כשאומרים אבטיח מרגישים קיץ
כשאומרים אשכולית סימן שאין מה להגיד
כשאומרים בננה מרגישים קטנים
כשאומרים ארטישוק מתקמטים כל הפנים
אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית...
ולמה כל זה? כי כשאומרים חברה רב לאומית משהו בי מרטיט.
הדמיון שלי מתחיל להתפרע. איזה מערך ניהול,שליטה ובקרה צריך לקיים כדי להחזיק חברה כזו? בראש הפירמידה עומד אדם אחד. מיהו האיש שמביא את החברה להישגים כאשר חייליו מפוזרים בין היבשות. איזה מחזור עושה חברה כזו?
והנה הזדמן לי לאחרונה לעבור על כמה נתונים של חברה רב לאומית בתחום התערוכות,שאני מעריץ מזה שנים. חברה בשם REED .