בזמן הזה, אירופה מחרימה כלכלית את רוסיה בגלל תוקפנותה של האחרונה באוקריאנה. במסגרת זו, הוגבל היצוא של מוצרי מזון, מוצרים טכנולוגיים וכד' מאירופה וארה"ב לרוסיה. זהו מצב מנהלי בו המדינה מכריזה על חרם והיצרנים מצטרפים מרצון. במלי אחרות, היצרנים מפסידים והמדינה אינה מפצה.
מה הם מפסידים?
ההפסד העיקרי שלהם אינו נובע מירידה במכירות, אלא מכניסת שחקנים חדשים לשוק, במקומם.ואיך זה קורה? באמצעות תערוכות!
מארגני התערוכות הרב לאומיים, מפעילים בד"כ משרדים מקומיים, עם צוות מקומי שאחראי על ארגון התערוכה המקומית, עם גיבוי תדמיתי בעיקר של חברת האם. המשרד המקומי פונה ליצרנים מכל העולם להציג בתערוכה. יצרנים מהמדינות המחרימות, אינם יכולם להציג ישירות, אבל אם יש להם סוכנים מקומיים, אלו יציגו. כאשר הדבר שקוף מדי, הם יזהרו לא להסתכסך עם הממשלות שלהם ולעתים קרובות ימנעו מהצגה "מסיבית", אלא יסתפקו בביתן קטן רק כדי "להיות שם".
זה אינו מספיק כדי לשמור על מקומן בשוק, משום שמדינות אחרות, שאינן חלק מהחרם, יגדילו את השתתפותן ויחשפו את יצרניהן בחשיפת יתר. לכך מצטרפת הגאווה הלאומית של אנשי המקום שבחשיפת האלטרנטיבה, יבחרו בה במקום בחברות המשתתפות בחרם.
היום, מצב זה בולט ברוסיה. בחודש ספטמבר 2014, התקיימה במוסקבה תערוכה בי"ל למזון. מדינות האיחוד מאירופה וארה"ב החרימו את התערוכה, אבל זו לא נשארה יתומה.
אל תוך החלל שנוצר נכנסו מדינות כמו מצרים, סין, ברזיל וארגנטינה עם היצרנים הרלבנטים שלהם. מנהל התערוכה העיד שמעולם לא היו להם כל כך הרבה נרשמים חדשים של "הרגע האחרון".
זו אינה תופעה חדשה. היא נצפתה גם כאשר העולם החרים את איראן. התערוכות שם לא פסקו לרגע, בהשתתפות מציגים מכל העולם. כך היה גם בזמנו בעיראק והדוגמא הקלסית היא דרום אפריקה, עם החרם הממושך ביותר בהיסטוריה. גם שם התערוכות פרחו באותם זמנים וההשתתפות הבינלאומית בהן, באמצעות הסוכנים המקומיים, לא ירדה.