לא אנחנו המצאנו את הנוסחה של הון שלטון. אנחנו אולי שכללנו אותה, ניסחנו אותה מחדש הוספנו לה רוטב ישראלי. אנחנו גם לא המצאנו את השיטה שבה פוליטיקאים מחליטים החלטות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם צרכי המדינה, אבל נוגעות לרווחה האישית שלהם. לדוגמא: חברי כנסת מחליטים על תוספות שכר לחברי כנסת.....
אנחנו לא ממציאים. אנחנו לומדים מאחרים. בארה"ב, חבר קונגרס רפובליקני מאוקלהומה בשם טום קובורן חשב שהמספרים הגדולים של פקידי ממשל וגופים פדרליים ציבוריים המשתתפים בכנסים ובתערוכות של יזמים פרטיים, הוא גדול מהסביר ועולה למדינה המון כסף.
לכן, הציע שהסנט, בהליך אישור התקציב האחרון, יגביל את מספר המשתתפים ל - 25 בכנס נתון. בכך, חשב, יצומצם המפגש הבלתי אמצעי בין אנשי הממשל ובין אנשי עסקים ויזמים פרטיים.
מה עוד, שלרוב, המפגשים הללו נערכים בערי הימורים ובילויים כמו לאס וגאס או אטלנטיק סיטי והפיתויים שם גדולים.
מארגני התערוכות והקונגרסים בארה"ב סיפקו לסנטורים נימוקים נגד ההצעה. הבולט שבהם היה ש " הגבלת מספר המשתתפים תקטין את האינטראקציה וחילופי המידע בין אנשי הממשל לבין אנשי העסקים ובכך, כלכלת המדינה תיפגע"
שני הצדדים השתמשו באותו טיעון, אבל אחד הביא אותו מהצד המואר של הירח והשני מהצד האפל.
בשבוע שעבר התקבלה החלטה. יש מקום לשאול אם אתם מנחשים מה היא היתה?
נכון, אין צורך כי די ברור היה שהשיקולים של הסנטורים הם לא ענייניים, אלא קשורים לשולחיהם אנשי העסקים ולעתים גם מממניהם.
הוחלט כמובן לא להגביל את מספר המשתתפים.