שאלה: מי צריך להיות מעוניין, יותר מאחרים שתערוכה תענה על כל צרכי הבטיחות? המדינה, שהנטל בטיפול בנפגעים מוטל עליה? מרכז התערוכות בו מתקיימת התערוכה? הקהל שרוצה לחזור הביתה בשלום? באנגליה יודעים את התשובה והיא אף לא אחת מהאופציות שהועלו כאן.
שם סוברים שמארגני התערוכות הם המעוניינים הראשונים שתערוכה תתחיל ותסתיים בשלום ועל כן, הם, ביוזמתם, ישבו וניסחו והוציאו מדריך רב לשוני עם המלצות להסדרים שיבטיחו זאת.
ובישראל? מכון התקנים הוציא לפני מספר שנים (באיחור אופייני ולאחר שקרו אסונות) תקנות בטיחות למה שהא מכנה "אירועים המוניים" וכלל את התערוכות בתוך ההגדרה הזו, אף שברוב המקרים, גודלה של התערוכה לא מצדיק זאת.
אבל, בדרך הידועה של "כיסוי ישבן" הנהוגה בישראל, משכירי המקום מחייבים את מארגן התערוכה לנקוט בכל האמצעים המחמירים של אירוע המוני ומכניסים אותם למעגל הוצאות בלתי סבירות.
דוגמא? חובת להעסיק ממונה בטיחות, במימון המארגן, בנוסף למהנדס הבטיחות ולקצין הבטיחות של המקום וזאת, בתערוכה בהשתתפות פחות ממאה מציגים ו - 1500 מבקרים ביום, באולם המיועד לכך והבנוי לפי כל כללי הבטיחות......למה? כי באירוע המוני זה דרוש ומוצדק.
אין דיון, לגופו של ענין, אין שיקול דעת....האיום המשפטי, הקשור לאחריות, במקרה של אסון עומד מול העיניים ובהתאם לו נוהגים. שרשור אחריות כבר אמרנו?
באנגליה, סברו מארגני התערוכות שיש לקיים תערוכות בטוחות והטילו על עצמם, מרצונם החופשי את ההסדרים הדרושים כדי להבטיח זאת והוציאו לאור מדריך לתערוכות בטוחות.
זה נראה אחרת, נשמע אחרת וגם בסופו של יום, מבוצע אחרת מאשר בישראל, בה זה נעשה בכפיה שאינה מן הענין.
ננסה להשיג עותק של המדריך כדי להעבירו למכון התקנים. אולי בכל זאת אפשר ללמוד משהו מאחרים....?