מאז הפסקת האש בדרום, ניכרת, בתקשורת לפחות, התארגנות של גופים עיסקיים ווולונטרים לסייע בשיקום העסקים בדרום, שנפגעו בעת המלחמה. הרבה רצון טוב יש כאן, אבל עדיין עולה המחשבה על מי מוטלת האחריות לסיוע?

ראינו כבר בעבר, שכאשר אזרחים לוקחים יוזמה, הממשלה זזה הצידה. זכורה יוזמתו ומימונו של ארקדי גאידמק בהוצאת משפחות מאזורי סיכון בעת מלחמה. אבל לא רק במלחמות עסקינן. זה נכון גם בענייני עוני ורווחה. מסעדות ואולמות שמחה מעבירים יתרות מזון לבתי תמחוי ומרכזי הסעדה לעניים. אזרחים פותחים בתיהם לאירוח משפחות בעת מצוקה ועוד.

ועושה רושם שכאשר האזרחים לוקחים צעד קדימה, הממשלה לוקחת שני צעדים אחורה. ולא מדובר על ריקוד טנגו. זה פשוט נוח לה, שאחרים לוקחים אחריות. ולא רק זאת, הממשלה אף ממנפת זאת אידיאולוגית  ומדברת בשבחי "אחדות העם" ו "כוחנו באחודנו".

 היוזמות האזרחיות צריכות להשלים את אשר הממשלה עושה ולא לעשות זאת במקומה.

לכן, אל לנו להפסיק זאת, אבל בואו נעשה זאת בצנעה וללא פרסום פומבי, פשוט כדי לא להעביר מסר לממשלה, שיש מי שעושה זאת במקומה.

כך לפחות אנחנו עושים בתחום עיסוקנו. מציעים ייעוץ ללא תשלום לעסקים מהדרום שמבקשים להציג בתערוכות בחו"ל כדי לא להיות תלויים אך ורק בשוק המקומי, שכידוע, מיטלטל תדיר בין מלחמה לאין שלום.