"עודפי היצור" של מארגני התערוכות הגדולים בעולם מובילים אותם באופן טבעי אל שווקים בתוליים בעלי פוטנציאל גידול. מותגי התערוכות שלהם מוכרים וידועים ולא קשה לשווקם במדינת המקור ועתה הם מחפשים יעדים חדשים. כמוהם, גם המציגים שלהם. שווקים חדשים, זה שם המשחק.

מי שמובילים את הנדידה לכוון מינאמר הן חברות בריטיות רב לאומיות. זה לא מפליא מאחר שלמרות עצמאותה של המדינה (מאז 1948) והשלטון הצבאי הנוכחי, נשמרה במשך שנים הזיקה של הבריטים אל הקולוניה שלהם לשעבר.

שני דברים מובילים את מארגני התערוכות אל מרכז התערוכות של הבירה ינגון (רנגון): א. משאבי הנפט והגז האדירים של המדינה שעדיין לא נוצלו, אבל פתוחם והשמשתם קרובים מאד. ב. השיפור במצבם הכלכלי של התושבים בעקבות ניצול המשאבים ותחילת עיצובו של מעמד ביניים כמתבקש מתהליך זה.

בשלב ראשון יתקיימו תערוכות שמטרתן לספק טכנולוגיות לתעשייה המתגבשת ולאחריהן תגענה התערוכות למוצרי צריכה.

כבר עכשיו מתנבאים מומחים בריטיים, כי בעוד כמה שנים, יהיה צורך לבנות עוד מרכז תערוכות מודרני לארוח המציגים מהמערב.

הכלכלה המקומית מבוססת היום על חקלאות. שני שלישים מהאוכלוסיה מתפרנסים ממנה. גידולי היצוא הם בעיקר תה, קנה סוכר וירקות.

בשנים האחרונות ניכר גידול רב בתיירות, בעידוד השלטונות. המפגשים עם תיירי המערב, מוסיפים כמובן להאצת המודרניזציה.

למרות הסתייגותו של המערב הדמוקרטי משלטון צבאי, על השלכותיו, נראה כי כאשר מדובר בכלכלה ומסחר, כל שלטון הוא טוב ובתנאי שיאפשר סחר נורמלי. כך היה עם רוסיה לפני 50 שנה. כך היה עם סין הקומוניסטית לפני 30 שנה וכך היום, עם השלטון הצבאי של מינאמר.

תערוכות במינאמר אפשר למצוא במנוע החיפוש לתערוכות בחו"ל www.expoexpo.com