בתנאים משתנים כמו בישראל, כאשר כל התעטשות באזור משנה את האוירה והאקלים הכלכלי, יצרנים ישראלים נדרשים לקבל החלטות על השתתפות בתערוכות בחו"ל, כשנה מראש. האם זה סביר?
לעתים קרובות התשובה לשאלה היא לא! אבל מה הברירות העומדות בפני היצרן/יצואן הישראלי?
אילוצי המארגנים הם שמכריחים את היצרן להחליט.מהם אילוצים אלו? ניקח לדוגמא את התערוכה הרפואית החשובה ביותר בעולם MEDICA המתקיימת אחת לשנה במרכז הירידים של דיסלדורף.
קרוב ל - 5,000 מציגים מכל העולם משתתפים בתערוכה. רבים מהם, ממדינות שאינן ישראל, חוזרים ומציגים בה מדי שנה. כדי לשמור על התדמית שלהם וכן להקל על המבקרים לאתר אותם בקלות בתערוכה, רבים מהם מבקשים לשריין את אותו מקום בדיוק שהיה להם בתערוכה הקודמת.
במלים אחרות, קרוב ל - % 65 מהשטח המיועד לתערוכה הבאה, נתפס עוד בטרם הסתיימה התערוכה האחרונה. לגבי % 35 הנותרים, יש להביא בחשבון שני דברים: החלטות של מציגים בתערוכה הקודמת, לחזור ולהציג וכן יצרנים חדשים בשוק, המבקשים להציג לראשונה.
מלאכת ארגון התערוכה והטיפול במציגים דורשת לפחות 10 חודשים ומכאן, שהזמן המוקצב למציגים להחליט אם ישתתפו, הוא שבועות ספורים לאחר סיומה של התערוכה האחרונה.
בעיה קשה למציגים משום שעליהם להחליט עוד בטרם מיצו את תוצאות התערוכה האחרונה.
ההשתתפות הישראלית בתערוכה היא מסיבית (בין 50 ל - 70 חברות) ויותר מכך, למציגים מישראל איכויות של חדשנות שהקהל מחפש.
מי שמקל על היצרנים הישראלים את ההחלטה הוא מכון היצוא שמארגן תחת כנפיו הרחבות את רוב החברות הישראליות המציגות בתערוכה.
המכון משריין מראש את השטח (קרוב מאד למועד סיום התערוכה הקודמת) ומתחייב כלפי המארגנים ובכך משאיר ליצרנים את מרחב ההחלטה לחודשים שלאחר סיום מועד ההרשמה הרשמי של המארגנים.
מכון היצוא נוהג כך גם בתערוכות אחרות בעולם. הכבוד והברכה לאגף התערוכות במכון היצוא.