בגדול, ניתן לומר שמבקרים רבים בתערוכות, הולכים שולל אחרי ההגדרה הניתנת לתערוכה כבינלאומית. הצפיה של מבקר בתערוכה כזו, היא למצוא בה לא רק מציגים מקומיים, אלא גם מציגים מהעולם ולא כך היא.
הארגון הבינלאומי של מארגני תערוכות UFI שנדרש לבעיה זו, הוציא מעין תו תקן לפיו תערוכה ראויה לתואר בינלאומי רק אם 10 אחוז מהמציגים בה הם זרים ו - 5 אחוז מהמבקרים מגיעים מחוץ למדינה בה מתקיימת התערוכה.
הארגון הגרמני של תעשיית התערוכות חשב שהתקן הזה מקל מדי והוציא סטנדרט משלו המחייב את התערוכות בגרמניה ולפיו חייבים להיות לפחות 20 מציגים זרים ו - 100 מבקרים מחו"ל כדי שתערוכה תיחשב כבינלאומית. ההתעקשות הגרמנית מובנת, שהרי מגוחך לחשוב שאם בתערוכה יש 100 מציגים ורק 10 מהם זרים, הרי שספק אם יש הצדקה למבקרים מחו"ל להגיע אליה.
למה בכלל נדרשים להגדרות? כי כמו בתחומים אחרים, לא מעטים הם הרמאים שמנסים לפתות מציגים ומבקרים להשתתף בתערוכות שלהם על ידי השם הבומבסטי שהם מעניקים להן.
תפקידו של גוף צבורי (ואינטרסנטי, משהו, אמנם) לנסות ולמנוע זאת מהם. יחד עם זאת יצויין כי מבקר או מציג רציני, לא יסמכו על הצהרות המארגנים, אלא יבדקו את הנתונים האמיתיים על ידי עיון בקטלוג התערוכה הקודמת וכמובן על ידי תחקיר קצר בקרב המציגים בה.
מערכת הניוזלטר תשמח להביא דברים בשם אומרם ואם מישהו נפגע מביקור בתערוכה "בינלאומית" שישלח את סיפורו ואנו נפרסמו.
קריאה מחכימה
יצחק שלו
עורך