התפיסה הרווחת בקרב מציגים בתערוכות, בעיקר בחו"ל, היא שהאחריות להבאת המבקרים לתערוכה היא של מארגני התערוכה. בגדול זה נכון, אם מתיחסים אל כלל התערוכה כאל אירוע העומד בפני עצמו.
ברמה הפרטנית, כלומר המציג עצמו, אי אפשר ואסור גם לצפות שמארגני התערוכה יביאו את האנשים הספציפיים המעניינים כל מציג ומציג. האחריות לכך חלה כמובן על כל מציג בנפרד.
נכון, זה עולה כסף, אבל אין להימנע מכך, כי לפי כל הסטטיסטיקות, רק % 10 מכלל המבקרים בתערוכות עוברים דרך כל ביתני התצוגה והסיכוי, על כן, שהמבקר הרלבנטי ייעצר אצל כל מציג הוא נמוך.
התוצאה של זה היא, שמציג שאינו גורם לכך שהמבקרים הרלבנטים ידעו על קיומו ואף יבקרו אותו בפועל, יסיים את התערוכה בהרגשת חמיצות ואף עלול להגיע למסקנה שהתערוכה אינה מתאימה לו.
אבל יחד עם זאת, כאשר יוודע לו שהמתחרה שלו היה מאד מרוצה מהתערוכה, הוא ישאל את עצמו איך זה ששנינו הצגנו באותה תערוכה והוא מרוצה ואני לא?
התשובה לשאלה היא כמובן בצחום ההיערכות המוקדמת של שני המציגים. אחד, שהצליח, עשה את כל עבודת ההכנה לפי הספר והשני חשב שאחרים יעשו זאת בשבילו.
רובד נוסף בהצלחה של המציג בתערוכה הוא ההתנהלות שלו בתצוגה והקונצפט השיוקי שבחר.
יועצי תערוכות יודעים להכין את המציג נכון ולהגדיל את סיכויי הצלחתו, לעתים, מבלי להיכנס להוצאות עודפות.
יש הרבה דרכים לעשות זאת. בידיעה בהמשך, ניתן טיפ אחד מנצח שמנוסה בתערוכות על ידי מציגים עם ראש פתוח ליזמות: הם משתמשים בלקוחות שלהם כדי שיניעו לקוחות אחרים להתחבר למציג.
קונצפט מעניין. ראו בהמשך
קריאה נעימה
יצחק שלו
עורך