לפני זמן מה ביקרו בישראל 2 נציגים בכירים מיריד דיסלדורף שבגרמניה. הם באו כדי להיפגש עם תעשיינים כדי להתריע שאם כל הרצון לראות יצרנים ישראלים,תהליך קבלת ההחלטות האיטי, עלול לחסום בפניהם את הדרך אל השוק העולמי, באמצעות התערוכות המתקיימות לא רק בדיסלדורף, אלא בגרמניה כולה.
הם ניסו להסביר כי הביקוש הרב מצד יצרנים מכל העולם, מחייב אותם לסגור את ההרשמה כשנה לפני פתיחת התערוכה. לעתים, אפילו שנה וחצי. מהרגע בו מתקבלות הדרישות, אנשי היריד נכנסים לתהליך התארגנות ולוגיסטיקה שעורכים זמן רב.
כי כאשר מדובר על 2,000 עד 5,000 מציגים ו - 120,000 עד 400,000 מבקרים לתערוכה אחת, לא רק היריד צריך להתארגן, אלא כל העיר. בתי המלון, אמצעי התחבורה, בתי האירוח....כולם צריכים זמן התארגנות.
לישראלים, שנה מראש, נראית כמו נצח. איך אפשר להתחייב להציג בתערוכה שנה מראש? במצבים המשתנים בארץ, "הכל יכול לקרות" הם אומרים. הם צודקים, אבל הם לא לבד. מולם ניצבים מארגני התערוכות עם הדרישות שלהם.
"ניהול סיכונים" אומרים הגרמנים "הוא הליך שכל חברה עיסקית מתמודדת איתו ולכן, חייבים לקחת סיכון שמשהו ישתבש במהלך השנה ואנחנו ערוכים ללכת לקראת היצרנים בכך שאנחנו קובעים תאריכי יציאה מההתחייבות, עם תשלומים מינימליים ובמקרה של ביטול השתתפות, אם אנחנו מצליחים להשכיר את השטח למציג אחר, אנחנו לא מחייבים".
מאחר שבדרך כלל, בתערוכות הגדולות, יש רשימות ממתינים, הרי שהסיכון לא כל כך גבוה.
כל מי שנפגש עם הגרמנים, הסכים, שאכן צריך לשריין מקומות מראש ועכשיו נותר לראות אם אכן יעמדו בכך.
כי יש לי חבר שמספר שבכל פעם שאשתו אומרת לו "צריכים", הוא יודע שהוא בצרות....
יצחק שלו
עורך