תעשיית התערוכות העולמית, היא אחת התעשיות הותיקות, הגדולות והיציבות. כתעשייה, שמציגה מחד את המציאות ומאידך את העתיד.

גם בה, יש תערוכות שלא מתקיימות יותר כי המציאות השתנתה ויש תערוכות שלא מתקיימות בארץ המקור, אך מיוצאות למדינות אליהן הקידמה טרם הגיעה.

כמו כל ענף אחר בכלכלה, גם בתערוכות רואים מוביליות. מרכז הכובד של המארגנים עובר מתערוכה במדינת המקור אל מדינות אחרות בהן היצור עדיין דומיננטי. בהקשר זה יש לציין במיוחד את תערוכות הטקסטיל, שמוצאות דרכן מאירופה למזרח הרחוק, למדינות בהן שכר העבודה נמוך.

בתוך כל הדינמיות של תעשיית התערוכות בולטות שתי מדינות בהן כמעט ולא ניתן למצוא שינויים, ביטולים או קביעת מועדים חדשים, עקב אילוצים כלכליים.

האחת היא ארה"ב, בה רוב התערוכות מאורגנות על ידי האיגודים המקצועיים והן בגדר מפגש שנתי של עובדי התעשייה. מה שמאפיין אותן היא המוביליות של  המקום בו הן מתקיימות. כמעט תמיד בעיר אחרת, כאשר לאס וגאס היא העיר המועדפת. זה מובן, כי, בעיקרו, התערוכה היא מפגש וצ'ופר לעובדי התעשייה החברים באיגוד.

אין זה מוריד מאומה מאיכות התערוכות כמובן, משום שבנוסף לחברי האיגוד, התערוכות מיועדות גם לקניינים ומקבלי החלטות.

המדינה השנייה היא איחוד האמירויות, שבאופן נדיר, תערוכות בענפים השונים, אינן מפסיקות להתקיים. תערוכה שמתקיימת השנה, תתקיים גם בשנה הבאה או בעוד שנתיים, תלוי בסבב שנקבע לה.

לא ברורה הסיבה לכך, אך אפשר אולי לחשוב שזה קשור לדמוי של המדינה, שהנסיכים והמושלים בה מעוניינים לשמרה, כמדינה יציבה עם חזון.

יותר ויותר מדינות במערב, עוזרות בכך שהן מניידות תערוכות לדובאי ואבו דאבי. המדינה הנוכחית, היא גרמניה, שבאיחור מה, החליטה ליצור בדובאי HUB לםעילות הכלכלית/תערוכתית לאזור המזה"ת ואסיה.

קריאה מחכימה

יצחק שלו

עורך